מצעד גאווה אחר נדרש השנה, שיכיר ברלוונטיות של רשויות האכיפה בחייהם של כלל האזרחים, ולא כפריווילגיה שלטונית הניתנת לקומץ אזרחים-מורמים-מעם
מאת אלינור סידי
לפני כמה חודשים פרצה חבורת גברים חמושים בסכינים ובאקדחים אל בית ספר בכפר עקב שבירושלים, איימו על המורים, נעלו את 400 התלמידים בתוך בית הספר במשך כשלוש שעות והיכו את המנהל. משטרת ירושלים נמנעה מלהתערב במעשה.
לפני שנה נפל תינוק בן שנה מעיסאוויה, שוב ירושלים, לתוך דלי מלא מים וטבע בו. האמבולנס שהזעיקו ההורים המבוהלים סירב להכנס אל השכונה, והם נאלצו לפנות את הפעוט בכוחות עצמם, ברכבם הפרטי, אל תחנת דלק בה חיכו להם אנשי מגן דוד אדום.
משפחות אל-כורד וג'אווי מתגוררות באוהל מחוץ לבתיהן בשייח' ג'ראח וילדיהן נאלצים להסתכל (מבחוץ) על גן השעשועים של ילדי המתנחלים. מפגינים בתחפושות ליצן ומתופפי סמבה נעצרים חדשות לבקרים, על אף הוראת בית המשפט כי המעצרים אינם חוקיים.
עיריית ירושלים, מס הכנסה ומע"צ נכנסו בחודש שעבר לשועפאט לצורך גבייה מחייבים ותיקון תשתיות באקט מתוזמר היטב שתוכנן כמו מבצע צבאי מרשים. הם שהו שם שלושה ימים שלמים, בתוך ג'יפים ממוגנים של מג"ב, מצויידים באמצעים לפיזור הפגנות, ודיגמנו נוכחות מוניציפאלית בשכונה שהתקוממה כולה אל מול מפגן הכח הדורסני. אחר כך ציקצקו כולם בצדקנות כי הערבים כפויי טובה ולא מרשים שיזפתו להם כבישים.
שתי דקות נסיעה משם, בהר הצופים, סובלות סטודנטיות הגרות במעונות האוניברסיטה העברית מהטרדות מיניות על בסיס יומי ממש. ההליכה היומית מן המעונות אל הקמפוס הפכה להיות זירה של מאבק בו מתמודדות הסטודנטיות עם קריאות, הערות והצעות מרכבים נוסעים ונהגים בהמיים. משמר אזרחי מעולם לא הוקם וגם האוניברסיטה מתעלמת.
בינתיים, בצד המערבי של העיר ירושלים, הגיעו אנשי הבית הפתוח לבג”ץ (שוב) למה שכבר הפך להיות מסורת שנתית- עתירת העמותה בגין אפליה בחלוקת כספי תמיכות עירוניים. את מצעד הגאווה השנה, הפגנת זכויות האדם הגדולה בעיר, שוב תיאלץ העמותה לממן בכוחות עצמה מכספי תורמים פרטיים. בירושלים לא אוהבים הפגנות לזכויות אדם. לפעמים מתקבל הרושם שלא אוהבים גם את עצם קיום הזכויות עצמן.
יש חוט מקשר בין כל הסיפורים האלו והוא מדיניות מפלה של הממשלה (ושל עיריית ירושלים בתור הזרוע המוניציפלית של אותה הממשלה) כלפי אוכלוסיות שונות בעיר ירושלים. החוק הישראלי במסגרתו זכאי כל אזרח להגנה מפני פשיעה, לאיכות חיים ובטחון בסביבת מגוריו, לשירות בריאות חינם, לחלוקה שוויונית ושקופה של כספי מיסים ואפילו לתחזוקת הכביש מתחת לבית שלו, אינו חל על הערבים במזרח העיר, על ההומואים שבמערבה ועל הנשים באשר הן.
אמבולנסים מפחדים להכנס לשכונת עיסאוויה, כי התושבים שם רגילים לראות את כוחות הבטחון רק במפגני כח דורסניים שועפאט-סטייל, והם אינם רואים ניידות משטרה מפטרלות מתחת לבית בימים כתיקונם. תלמידים רוגמים שוטרים באבנים כי הם אינם תופסים אותם ככח מושיע שיגן עליהם כאשר כנופיית פושעים כולאת אותם בבית הספר ועורכת מטווח ירי על דלת משרד המנהל. שוטרים אינם נוזפים בבני נוער משועממים בחופשה באמצע הלילה בשכונת עיסאוויה, הם אינם מגיעים לעצור נהגים שיכורים ונכנסים אל השכונה רק לעיתים רחוקות ורק שעתיים לאחר שנוכחותם היתה דרושה כי במקרה אירע אירוע דקירה. ומה הפלא שתושבי מזרח העיר עויינים פקחי עירייה, אם הפעמים היחידות בהם הם רואים אותם הן כאשר ניר ברקת שולח אותם בברוטאליות לתעד חריגות בנייה? לו היו פקחי עירייה מסתובבים ביומיום בשכונות מזרח העיר כדי לוודא ניקיון ולהבטיח תקינות צינורות ביוב ומים, אולי לא היו נזקקים לליווי משטרתי בהגיעם. זרועות האכיפה והחוק אינן נוכחות בחייהן של נשים המפחדות להסתובב במעונות הסטודנטים בלילות, לאחר החשיכה. נוכחות החוק בחייה של אישה נאנסת אינה מביאה הקלה מבורכת, לעיתים רבות מדי, אלא תחושה איומה של שיפוט ואונס מחודש. החוק, תדע כל אם עברייה, נועד להגן על גברים הטרוסקסואלים, יהודים, אשכנזים, שגרים ברמת בית הכרם. הוא רואה רק אותם ונוכח בחיים שלהם בלבד.
מצעד הגאווה הירושלמי שיתקיים בעוד חודשיים יישא וודאי שוב אופי פשרני, ליברלי, אוהב עולם ומחבק עצים. “אנחנו בדיוק כמו כולכם" יטענו הומואים אשכנזים שגרים בטלביה וימנעו את המיקרופון מנשים לסביות מהקטמונים, מטרנסג'נדרים שגרים בסמטאות מחנה-יהודה ומביסקסואליות שמאלניות שמפגינות כל יום שישי בשייח' ג'ראח. הקשר בין דיכויים שוב יובלע ויושתק ואף אחד לא יגיד את מה שראוי ורצוי כבר לצעוק מעל הגג של ככר ספרא: "דיכוי הוא דיכוי הוא דיכוי”. דיכויים קשורים אחד בשני ואוכלוסיות מופלות, מופלות בדרך כלל בכמה וכמה צירים בו-זמניים של יחסי כח. ומי שבונה בסילואן- ימנע תמיכות מהבית הפתוח ויטריד מינית סטודנטיות בהר הצופים. מי שעוצר מתופפי סמבה מפגינים- יימנע מלהגן על מנהלי בית ספר מותקפים ויימנע מלהגן על הומואים צועדים.
מצעד אחר נדרש השנה. מצעד שיחבר בין דיכויים. מצעד שיכיר ברלוונטיות של רשויות האכיפה בחייהם של כלל האזרחים, ולא כפריווילגיה שלטונית הניתנת לקומץ אזרחים-מורמים-מעם. מצעד שימחה נגד כיכר ספרא, לא רק בגין אי מתן כספי התמיכות, אלא גם בגין אי מתן סיוע רפואי לתושבי מזרח העיר ואפלייה מתמשכת של נשים ושל ערבים. מצעד שיחגוג את הבושה. בושה בעיר שחוברה לה יחדיו ורלוונטית רק לקומץ.
אלינור סידי היא אקטיביסטית ירושלמית, סטודנטית לתואר שני בתוכנית "מגדר בשטח" באונ' בר-אילן, יו"ר לשעבר של "העשירון האחר", והפיקה את מצעד הגאווה הירושלמי בשנים 2009 ו2008.
מאת אלינור סידי
לפני כמה חודשים פרצה חבורת גברים חמושים בסכינים ובאקדחים אל בית ספר בכפר עקב שבירושלים, איימו על המורים, נעלו את 400 התלמידים בתוך בית הספר במשך כשלוש שעות והיכו את המנהל. משטרת ירושלים נמנעה מלהתערב במעשה.
לפני שנה נפל תינוק בן שנה מעיסאוויה, שוב ירושלים, לתוך דלי מלא מים וטבע בו. האמבולנס שהזעיקו ההורים המבוהלים סירב להכנס אל השכונה, והם נאלצו לפנות את הפעוט בכוחות עצמם, ברכבם הפרטי, אל תחנת דלק בה חיכו להם אנשי מגן דוד אדום.
משפחות אל-כורד וג'אווי מתגוררות באוהל מחוץ לבתיהן בשייח' ג'ראח וילדיהן נאלצים להסתכל (מבחוץ) על גן השעשועים של ילדי המתנחלים. מפגינים בתחפושות ליצן ומתופפי סמבה נעצרים חדשות לבקרים, על אף הוראת בית המשפט כי המעצרים אינם חוקיים.
עיריית ירושלים, מס הכנסה ומע"צ נכנסו בחודש שעבר לשועפאט לצורך גבייה מחייבים ותיקון תשתיות באקט מתוזמר היטב שתוכנן כמו מבצע צבאי מרשים. הם שהו שם שלושה ימים שלמים, בתוך ג'יפים ממוגנים של מג"ב, מצויידים באמצעים לפיזור הפגנות, ודיגמנו נוכחות מוניציפאלית בשכונה שהתקוממה כולה אל מול מפגן הכח הדורסני. אחר כך ציקצקו כולם בצדקנות כי הערבים כפויי טובה ולא מרשים שיזפתו להם כבישים.
שתי דקות נסיעה משם, בהר הצופים, סובלות סטודנטיות הגרות במעונות האוניברסיטה העברית מהטרדות מיניות על בסיס יומי ממש. ההליכה היומית מן המעונות אל הקמפוס הפכה להיות זירה של מאבק בו מתמודדות הסטודנטיות עם קריאות, הערות והצעות מרכבים נוסעים ונהגים בהמיים. משמר אזרחי מעולם לא הוקם וגם האוניברסיטה מתעלמת.
בינתיים, בצד המערבי של העיר ירושלים, הגיעו אנשי הבית הפתוח לבג”ץ (שוב) למה שכבר הפך להיות מסורת שנתית- עתירת העמותה בגין אפליה בחלוקת כספי תמיכות עירוניים. את מצעד הגאווה השנה, הפגנת זכויות האדם הגדולה בעיר, שוב תיאלץ העמותה לממן בכוחות עצמה מכספי תורמים פרטיים. בירושלים לא אוהבים הפגנות לזכויות אדם. לפעמים מתקבל הרושם שלא אוהבים גם את עצם קיום הזכויות עצמן.
יש חוט מקשר בין כל הסיפורים האלו והוא מדיניות מפלה של הממשלה (ושל עיריית ירושלים בתור הזרוע המוניציפלית של אותה הממשלה) כלפי אוכלוסיות שונות בעיר ירושלים. החוק הישראלי במסגרתו זכאי כל אזרח להגנה מפני פשיעה, לאיכות חיים ובטחון בסביבת מגוריו, לשירות בריאות חינם, לחלוקה שוויונית ושקופה של כספי מיסים ואפילו לתחזוקת הכביש מתחת לבית שלו, אינו חל על הערבים במזרח העיר, על ההומואים שבמערבה ועל הנשים באשר הן.
אמבולנסים מפחדים להכנס לשכונת עיסאוויה, כי התושבים שם רגילים לראות את כוחות הבטחון רק במפגני כח דורסניים שועפאט-סטייל, והם אינם רואים ניידות משטרה מפטרלות מתחת לבית בימים כתיקונם. תלמידים רוגמים שוטרים באבנים כי הם אינם תופסים אותם ככח מושיע שיגן עליהם כאשר כנופיית פושעים כולאת אותם בבית הספר ועורכת מטווח ירי על דלת משרד המנהל. שוטרים אינם נוזפים בבני נוער משועממים בחופשה באמצע הלילה בשכונת עיסאוויה, הם אינם מגיעים לעצור נהגים שיכורים ונכנסים אל השכונה רק לעיתים רחוקות ורק שעתיים לאחר שנוכחותם היתה דרושה כי במקרה אירע אירוע דקירה. ומה הפלא שתושבי מזרח העיר עויינים פקחי עירייה, אם הפעמים היחידות בהם הם רואים אותם הן כאשר ניר ברקת שולח אותם בברוטאליות לתעד חריגות בנייה? לו היו פקחי עירייה מסתובבים ביומיום בשכונות מזרח העיר כדי לוודא ניקיון ולהבטיח תקינות צינורות ביוב ומים, אולי לא היו נזקקים לליווי משטרתי בהגיעם. זרועות האכיפה והחוק אינן נוכחות בחייהן של נשים המפחדות להסתובב במעונות הסטודנטים בלילות, לאחר החשיכה. נוכחות החוק בחייה של אישה נאנסת אינה מביאה הקלה מבורכת, לעיתים רבות מדי, אלא תחושה איומה של שיפוט ואונס מחודש. החוק, תדע כל אם עברייה, נועד להגן על גברים הטרוסקסואלים, יהודים, אשכנזים, שגרים ברמת בית הכרם. הוא רואה רק אותם ונוכח בחיים שלהם בלבד.
מצעד הגאווה הירושלמי שיתקיים בעוד חודשיים יישא וודאי שוב אופי פשרני, ליברלי, אוהב עולם ומחבק עצים. “אנחנו בדיוק כמו כולכם" יטענו הומואים אשכנזים שגרים בטלביה וימנעו את המיקרופון מנשים לסביות מהקטמונים, מטרנסג'נדרים שגרים בסמטאות מחנה-יהודה ומביסקסואליות שמאלניות שמפגינות כל יום שישי בשייח' ג'ראח. הקשר בין דיכויים שוב יובלע ויושתק ואף אחד לא יגיד את מה שראוי ורצוי כבר לצעוק מעל הגג של ככר ספרא: "דיכוי הוא דיכוי הוא דיכוי”. דיכויים קשורים אחד בשני ואוכלוסיות מופלות, מופלות בדרך כלל בכמה וכמה צירים בו-זמניים של יחסי כח. ומי שבונה בסילואן- ימנע תמיכות מהבית הפתוח ויטריד מינית סטודנטיות בהר הצופים. מי שעוצר מתופפי סמבה מפגינים- יימנע מלהגן על מנהלי בית ספר מותקפים ויימנע מלהגן על הומואים צועדים.
מצעד אחר נדרש השנה. מצעד שיחבר בין דיכויים. מצעד שיכיר ברלוונטיות של רשויות האכיפה בחייהם של כלל האזרחים, ולא כפריווילגיה שלטונית הניתנת לקומץ אזרחים-מורמים-מעם. מצעד שימחה נגד כיכר ספרא, לא רק בגין אי מתן כספי התמיכות, אלא גם בגין אי מתן סיוע רפואי לתושבי מזרח העיר ואפלייה מתמשכת של נשים ושל ערבים. מצעד שיחגוג את הבושה. בושה בעיר שחוברה לה יחדיו ורלוונטית רק לקומץ.
אלינור סידי היא אקטיביסטית ירושלמית, סטודנטית לתואר שני בתוכנית "מגדר בשטח" באונ' בר-אילן, יו"ר לשעבר של "העשירון האחר", והפיקה את מצעד הגאווה הירושלמי בשנים 2009 ו2008.
רשומות
כתוב היטב, וכל-כך נכון. תודה שכתבת.
השבמחקמסמך חשוב ונצרך. יופי שכתבת.
השבמחקיש קצת הטעייה במאמר שלך, אנשי מגן דוד אדום מפחדים להיכנס ללא ליווי מתאים, גם לג'וואריש (רמלה, מרכז הארץ) או לשכונת הרכבת בלוד ולפרדס ביפו.
השבמחקמדינת ישראל וזרועותיה עושים הרבה דברים שהם בגדר אפליה ברורה ודיכוי אכזרי, וחבל להשתמש בדוגמאות שקל להתריס נגדן.
ברכות על הבלוג החדש ^_^
השבמחקכתוב היטב. מדכא, אבל מצד שני אני אופטימי, וחושב באמת שמאבק משותף לא אלים ומחאה שתגיע לרבים שחרשים לה ותגרום להם לחשוב מחדש — יש להם את היכולת לשנות את המצב הקיים, מהיסוד. זה קורה לאט לאט, אבל גם את רומא לא הרסו ביום אחד…
לא מבין. ב2008 ו2009 הפקת את המצעד. מה השתנה? מדיניות הכיבוש והאפליה והרצח נשארה אותה אחת.אולי טיפה החריפה. ראית את האור?
השבמחק